איך אני אומר 'יש לך סרטן עור'

הבוקר של יום שלישי

יום שלישי בבוקר. אישה בת 58 יושבת בכיסא מולי. היא הגיעה לבדיקה שגרתית. רופאת המשפחה שלחה אותה בגלל כתם חדש על הצוואר. עברנו דרמוסקופיה לפני שלושה ימים, ביצענו ביופסיה באותו ביקור, והיום היא חזרה לקבל את התשובה. היא חושבת שתשמע 'הכל בסדר'.

על השולחן ביני לבינה - דף עם תוצאת הפתולוגיה. מלנומה, עומק ברסלו 0.4 מ"מ, שלב IA. אבחנה שאם מטפלים בה כראוי, סיכויי הריפוי גבוהים מ-95 אחוז. נתון מצוין. אבל לא זה מה שהיא תשמע.

המילה 'סרטן' משנה את האוויר בחדר. לא משנה כמה היא נפוצה. לא משנה כמה הפרוגנוזה טובה. אני יודע את זה. ועדיין, כל פעם שאני צריך להשתמש בה, אני נעצר רגע ובוחר מילים בקפידה.

“המידע נכנס דרך הקשר, לא דרך המסך. אני יכול להראות סטטיסטיקות של 99 אחוז ריפוי, לצייר דיאגרמות של איך עובד מוז, לצטט מטא-אנליזות. אם המטופל לא מאמין שאכפת לי, המספרים לא יעזרו.”

ארבע מילים

המוח האנושי תחת לחץ קולט בערך ארבע מילים בבת אחת, ולפעמים פחות. אם המשפט הראשון שלי אורך 30 שניות, חצי ממנו פשוט נעלם. מחקרים על זיכרון רפואי מראים שמטופלים שוכחים בין 40 ל-80 אחוז מהמידע מיד לאחר הפגישה, ושכמעט חצי ממה שהם כן זוכרים - הם זוכרים לא נכון.

המטופל לא ישקר ויעמיד פנים שהבין. הוא יחזור הביתה, יחפש בגוגל, וייקח את הסיפור הלא נכון.

לכן למדתי להפוך את הסדר. במקום 'יש לך סרטן עור מסוג BCC', אני אומר 'ה-BCC הוא סוג של סרטן עור'. זה נשמע משחק מילים, אבל יש בזה הבדל. במקרה הראשון המוח נתקע על המילה 'סרטן' ומפסיק להאזין. במקרה השני יש לו זמן לקלוט מה זה BCC לפני שהמילה 'סרטן' מגיעה, וגם זמן להבין שזו רק קטגוריה.

אני לא נמנע מהמילה. הסתרה גרועה מאמירה ישירה. רק הסדר משנה.

שמונה דקות

מטופל אחד, אחרי שאמרתי לו על מלנומה, ביקש 'סליחה, אני שומע אותך, פשוט אני צריך רגע'. אמרתי לו 'כמובן'. הרגע הזה נמשך שמונה דקות.

במהלך השמונה דקות הוא בכה, התעצבן, חשב על אבא שלו שמת מסרטן הריאות לפני 12 שנים, התנצל פעמיים, אמר משהו על המכונית שלו, שתק ארוכות. אני לא מילאתי את החלל. לא הסברתי. לא ניסיתי להרגיע. כשהוא היה מוכן הוא שאל 'אז מה עושים?' - וזה היה הזמן להתחיל.

זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי: השתיקה אחרי האבחנה שייכת למטופל. הניסיון להעמיס הסברים פנימה בא ממקום של אי-נוחות שלי, לא מעזרה לו. כשאני שותק, הוא יכול לחשוב. כשאני מדבר, הוא רק מנסה לעמוד בקצב.

מה שהוצאתי מאוצר המילים

יש כמה משפטים שלמדתי לא להגיד.

'אל תדאג'. מטופל שדואג לא נרגע מ'אל תדאג'. הוא רק מבין שאני לא מבין אותו. אם אני רוצה להרגיע, אני יכול להגיד 'זה אחד הסרטנים עם הפרוגנוזה הכי טובה שיש' - שזה גם נכון וגם מאפשר לו לשמוע, להבין למה, ולעבד.

'זה הכי קל מבין הסרטנים'. גם אם זה נכון מבחינה רפואית, זה מבטל את החוויה שלו. אדם שזה עתה שמע את המילה 'סרטן' לא רוצה להישמע כמי שמתרגש מדי. אני יכול להגיע לאותו מסר בדרך אחרת: 'הטיפול שלנו פותר את זה ב-99 אחוז מהמקרים'.

אנקדוטות על מטופלים אחרים. הוא לא רוצה לשמוע על המטופלת שלי משבוע שעבר. עכשיו הוא רוצה לשמוע על עצמו.

ירידה לפרטים בדקה הראשונה. שלושה משפטים על staging ועומק חדירה זה רעש, לא מידע. הם יבואו אחר כך, כשהוא יהיה מוכן לשאול עליהם.

השאלה האמיתית

לכל מטופל יש שאלה אחת מתחת לכל השאלות הנשאלות. רק שכמעט אף פעם הוא לא ישאל אותה ישירות.

עבור חלק זה 'האם אני אמות?'. עבור אחרים זה 'מי יטפל בילדים?'. עבור אחרים, 'האם אני יכולה להתחתן עם הצלקת הזאת?'. עבור גבר אחד שזכור לי, השאלה הייתה 'מה יחשבו עליי בעבודה כשאיעדר ליום ניתוח?'. הוא היה מנהל כללי של חברה גדולה ועוד לא סיפר לאף אחד שהוא חולה.

אם השאלה הזו לא מקבלת מקום בשיחה, היא נשארת בלילה. למדתי לתת לה רשות לעלות. לפעמים אני שואל ישירות: 'מה הכי מטריד אותך עכשיו?'. הגרסה הזו של השאלה עדיפה על 'יש לך שאלות?', כי היא מאפשרת למטופל להגיד דבר שהוא חשב שהוא לא רשאי להגיד.

המקרה שאני חוזר אליו

אני לא מתכוון להתחבא: יש מקרים שאני זוכר. אחד מהם היה גבר בן 71. ניתחתי לו BCC על האף, פשוט לחלוטין, פרוגנוזה מצוינת. בסיום הניתוח, כשעמדנו לסגור, הוא אמר 'אז עכשיו זה נגמר?'. עניתי 'כן, הסרנו הכל'. הוא בכה.

הוא בכה כי 14 שנים קודם, אשתו אובחנה בסרטן השד. שנתיים של טיפולים, חיוכים מאומצים, ניסיונות להגיד לעצמם שהכל יהיה בסדר. היא נפטרה. מאז, כשהוא שמע את המילה 'סרטן', הוא חזר אליה.

לא ידעתי את הסיפור הזה כשאמרתי לו לראשונה 'יש לך סרטן עור, מסוג BCC'. אם הייתי יודע, אולי הייתי בוחר מילים אחרות. אולי לא. אבל מאז, אני שואל בכל אבחנה: 'הייתה לך התנסות קרובה עם סרטן במשפחה?'. זו שאלה אחת שלוקחת 10 שניות ושמשנה את כל השיחה.

אחרי 1,000 שיחות

אחרי יותר מ-1,000 ניתוחי מוז ויותר מזה שיחות אבחנה, יש דבר אחד שלא משתנה: המידע נכנס דרך הקשר, לא דרך המסך.

אני יכול להראות סטטיסטיקות של 99 אחוז ריפוי. אני יכול לצייר דיאגרמות של איך עובד מוז. אני יכול לצטט מטא-אנליזות. אם המטופל לא מאמין שאכפת לי, המספרים לא יעזרו. אם הוא כן מאמין, הוא יזכור גם דברים שלא דייקתי בהם.

זה לא אומר להיות סנטימנטלי. רוב המטופלים שלי לא רוצים שאחזיק להם את היד. הם רוצים מקצוען שמסביר ברור, מתכנן ביסודיות, ושומר עליהם. אבל הם רוצים גם שיראה אותם.

מה שאני עושה אחרת היום

כשסיימתי את הפלושיפ ב-Mount Sinai במיאמי, חשבתי שתפקידי לתת מידע מדויק. אם המטופל מקשיב או לא - זו הבעיה שלו. הייתי טועה.

היום אני מקדיש את חמש הדקות הראשונות לא לאבחנה אלא לשאלה: מי האדם הזה? מה הוא יודע, ממה הוא חושש, מה הוא צריך עכשיו. אז אני מתחיל. השיחה אורכת בערך אותו זמן כמו פעם, אבל הקליטה אחרת לחלוטין.

יש מטופלים שצריכים שאני אגיד את הכל בארבע דקות והם יחזרו הביתה לחשוב. יש כאלה שצריכים שעה. יש כאלה שצריכים שאחזיר אותם בעוד יומיים, אחרי שהם דיברו עם המשפחה. אין נוסחה אחת.

אם זה קרה לכם - מה כדאי לדעת

אם לאחרונה שמעתם רופא אומר 'יש לך סרטן עור', הנה כמה דברים שלמדתי בצד השני של השולחן.

אתם רשאים לא לזכור את כל מה שנאמר. רוב המטופלים לא זוכרים. בקשו לחזור על דברים. בקשו דף סיכום. תקבלו את שניהם.

אתם רשאים לבכות, לשתוק, לכעוס, או לא להגיב כלל. כל תגובה לגיטימית. אין דרך נכונה לקבל את האבחנה הזו.

אתם רשאים לשאול שאלה שנשמעת לכם טיפשית. לרופא שלכם אין שום בעיה לענות עליה. רוב הסיכויים שמטופלים אחרים שאלו אותה לפניכם.

אתם רשאים להביא איתכם מישהו. אדם שני בחדר זוכר דברים שאתם תפספסו, ושומע את מה שאתם לא מסוגלים לשמוע ברגע הזה.

אתם לא חייבים להחליט הכל היום. רוב סוגי סרטן העור לא דורשים החלטה תוך שעות. אם אתם זקוקים לכמה ימים לחשוב, או לחוות דעת שנייה, זו זכותכם.

למידע על הצד הרגשי של אבחנת סרטן עור, ראו את המאמר שלנו על הצד הרגשי של אבחנת סרטן עור.

הסיום

השיחה הזו אצלי בחדר היא אחת השיחות הכי חשובות בחייו של אדם. גם אם זה הסרטן הכי קל. גם אם הסיכוי לריפוי 99 אחוז. עבורו זה לא רק עוד מקרה. וגם אם עברתי את זה אלף פעם, אני מנסה להזכיר לעצמי שזו הפעם הראשונה שלו.